מעמד החופה, הוא מן הרגעים המרגשים והמרוממים בחיי האדם. ברגע זה קובע האדם את מעמדו האישי, מבטא את אהבותיו ומאווייו, ומביע את תקוותיו להמשך חייו. מאמצים רבים ומשאבים רבים משקיעים בני הזוג ומשפחותיהם, ולמעשה החברה כולה, בעיצובו של מעמד הנישואין לפרטיו: בבחירת אולם מתאים, תזמורת מתאימה, ועוד ועוד[1].

מצערת אפוא העובדה, שמה שאמור היה להיות שיאו של המעמד – הקידושין והחופה, נדחק לעיתים לקרן זווית. לצערנו, אפשר לא פעם למצוא את קהל המוזמנים לחתונה משוחח שיחת חולין בזמן החופה. לעיתים קשה עוד יותר לעניין ציבור שאינו שומר מצוות במעמד החופה, שעלול להראות לו כטקס עתיק שאינו שייך למציאות של היום. (לפעמים חלק מציבור המוזמנים מפגין את ניכורו לחופה בכך שאינו טורח לבוא אל החופה ובאופנים נוספים[2].) בתודעתם של חלק מהזוגות הנישאים, החופה היא מעין מטרד שיש לעבור על פניו במהירות האפשרית, ולהגיע למה שנראה בעיניהם ה"דבר האמיתי": קטע החתונה שאחרי החופה, אתו הם מזדהים יותר מבחינה תרבותית.

 

ישנן כמה סיבות לניכור המתואר למעלה. יש החשים ניכור לכל ענין דתי. אחרים חשים קושי בהכרח ליצור מגע עם נציג הממסד הדתי, שמצטייר בעיניהם כממסד מושחת ורודף בצע. הניסיון מלמד שמפגש אישי של הרב מסדר הקידושין עם בני זוג נישאים לפני חתונתם, עשוי לשנות את גישת בני הזוג. שינוי גישתו של הזוג הנישא כלפי מעמד הקידושין, עשוי להשפיע על בני משפחתם ובעקיפין על כל האורחים. כפי שנראה להלן, קשר אל הרב מסדר הקידושין כ'נציג הממסד', הוא מהותי במנהגי החופה.

זוגות רבים חשים חוסר הזדהות עם התכנים המובעים, לפי דעתם, בחתונה היהודית. הטענה העיקרית המושמעת בהקשר זה היא שמעמד הנישואין מבטא חוסר שוויון בין האיש לאשה.

סוג אחר של בעיות נובע מכך שזוגות רבים חסרים ידע בסיסי במבנה המערכת ההלכתית ובצורת החשיבה ההלכתית. כתוצאה מכך הם מתקשים בהבנת המשמעות ההלכתית של מעשה הנישואין. בעיה נוספת היא שבמהלך החופה נעשים מעשים רבים, בנוסף על מעשה הנישואין – תקנות דרבנן ומנהגים רבים. ריבוי זה הביא לכך שאחד האחרונים מנסה לתת "טעם למה נתרבה הרבה מנהגים בחתונה ..."[3]. תוכנם של אלה וה'שפה' המיוחדת שלהם אינם מובנים לכל, ועלולים ליצור תחושה של טקס ארכאי שאינו שייך לימינו.

במאמר זה אנסה להתייחס למנהגי החופה שנוהגים היום, כיצירה אחת שלמה. חוט שדרה אחד מקשר בין המנהגים השונים, או כפי שנראה להלן 'סיפור' אחד, אותו 'מספר' מעמד החופה. מעמד זה, כפי שנראה להלן, מכיל מעשים רבים שבעבר היו נעשים במשך תקופה ארוכה. איחוד הקידושין והנישואין למעמד אחד, יצר מעין מחזה לתוכו נדחס תהליך ארוך. הסיפור העיקרי בכל נישואין, הוא סיפור חייהם של בני הזוג. כפי שנראה להלן, סיפור זה מתחיל הרבה לפני לידתם של החתן והכלה, ואינו מסתיים בחייהם.

 

ניתן לעמוד על הסיבות לכל מעשה בחופה, בין דין ובין מנהג. חלק מהמעשים הנעשים במעמד החופה מחוייבים על פי הדין[4]. מעשים אחרים נעשים מכוחם של מנהגים שנוצרו במהלך דורות רבים ובקהילות שונות, על מנת לבטא עניינים שונים הנוגעים לנישואין, כגון: סימנים לריבוי ולמזל טוב, הזכרה של חורבן ירושלים ועוד. הסיבה לכך שהתחילו לנהוג מנהג מסוים, אינה בהכרח זו שגרמה לו להמשיך להתקיים. מנהגים שמתקיימים עד היום, הם מנהגים שביטאו ומבטאים את צורת החיים הנוהגת בכל דור, מדברים אל לבם של ישראל, ומבטאים את העמוקות שבהרגשותיהם ומחשבותיהם. מנהגים אחרים שלא שרדו עד היום, יפים היו לשעתם, אך לא עמדו במבחן הדורות. על כן בבואנו להבין את משמעות החופה ומנהגיה, אין די לעמוד על הסיבות המקוריות שגרמו להיווצרותם. בנוסף על כך עלינו לנסות להבין את משמעותם כפי שהם מובנים בימינו. גם אם אין הטעמים שיובאו כאן קולעים תמיד אל האמת ההיסטורית, יתכן שהם קולעים לתחושה פנימית, שגרמה לכך שמנהג מסוים נוהג עד היום[5].

סדר הנישואין, על כל מרכיביו, מבטא גישה האומרת שאין די בעצם החיים המשותפים של בני הזוג. יש צורך להתבונן בהם ובמשמעותם, לכוונם ולעצבם[6].

אחת מבעיות התרבות המערבית היא 'היות האדם לבדו'. הקהילה, קל וחומר העם, תופסים בחיי האדם מקום קטן. ההתמקדות בפרט פוגעת לא רק בקשר האדם עם סביבתו, אלא גם בקשר שלו עם תרבותו, עם ההיסטוריה שלו ועם האחריות המוטלת על כתפיו ביחס לדורות הבאים. כנגד זאת, הנישואין הם במהותם קשר וחיבור – "לא טוב היות האדם לבדו". כפי שנראה להלן, מביעים הנישואין את הקשר של המשפחה הנבנית לסביבה: לקהילה ולעם; וגם לציר ההיסטורי: לדורות שעברו ולדורות שעתידים להיות.

 

בנישואין אנו מתבוננים אפוא בעבר, בהווה ובעתיד.

אנו מביטים בעבר, מתוך הכרה שבני הזוג העומדים לפנינו הם תוצר של הדור הקודם, או של דורות קודמים. במבט רחב יותר אפשר לראות בהם מעין סיכום של שנים רבות ודורות רבים של היסטוריה. כביכול הדורות הקודמים עומדים לפנינו כאן ממש. רעיון זה מובע בספר הזוהר, בו מסופר שהקב"ה לוקח מגן עדן נשמות אב ואם שמתו, ומביאן ליטול חלק בשמחת בנם[7].

אנו מתבוננים בהווה, בבני הזוג הנישאים כאן, בתכונותיהם המיוחדות, במעשה היחידי של נישואי החתן המיוחד הזה לכלה המיוחדת הזו.

אנו צופים אל העתיד, אל הצאצאים שיתווספו בע"ה לעם ישראל מנישואין אלה, ועל השפעת העבר וההווה עליהם ועל החברה כולה.

הסתכלות מעמיקה במשמעות הנישואין, תקיף את כל אלה, את העבר וההווה, מתוך מגמה לעצב עתיד טוב יותר.

כפי שיוסבר להלן, העיקרון על פיו ניתן להסביר את מעמד הנישואין על מרכיביו השונים, הוא תיאור המעבר מן העבר אל העתיד בחיי בני הזוג הנישאים.

באופן טבעי, מתפתח הקשר הזוגי בשלבים. בדרך כלל אין זוג מתחיל פתאום לחיות ביחד. ישנם גישושים, מפגשים ראשונים, חיזור, שלבים שונים בהעמקת ההֵכֵּרוּת, ועוד ועוד, עד לקשר שלם ומתמשך.

בדיני תורה, מצאנו שהנישואין נעשים בשני שלבים: אירוסין[8] ונישואין. האירוסין מכונים בלשון חז"ל קידושין. הנישואין מכונים בלשון חז"ל כניסה לחופה. לאחר הקידושין בני הזוג נחשבים מיוחדים זה לזה כמעט כנשואים, אלא שאין הם מתחילים עדיין את חייהם המשותפים. לאחר תקופה מסויימת נכנסים בני הזוג לחיים משותפים של נישואין. ביטוי להתפתחות שלבי הנישואין, נתן האבודרהם (מעריב של שבת), תוך הקבלה לתפילות השבת:

יש שואלין: מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו: אתה קדוש וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת: אתה בחרתנו, לערבית ולשחרית ולמנחה?

וי"ל מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן,

תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה.

ואח"כ ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה.

ואח"כ מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה ...

ואח"כ אתה אחד על שם שמתייחד החתן עם הכלה.  

האבודרהם אינו מסתפק בתיאור השלבים ההלכתיים של הנישואין. הוא מוסיף גם שלבים שמשמעותם רגשית: שמחת החתן בכלה. מתוך שמחת החתן בכלה ואהבתו אותה, הוא מוסיף על כתובתה. החתן אינו מחוייב להוסיף על כתובתה. התוספת מבטאת את התפתחות רגשותיו.

 

בזמן הגמרא נהגו לעשות שידוכין[9], שהם הכרזה פומבית על כוונת בני הזוג להינשא[10]. זמן מה אחריהם היה מגיע תור הקידושין. בין הקידושין לנישואין עבר זמן ארוך[11]. באופן זה בלט ההבדל בין שלב לשלב. כל שלב שינה את מעמדם ההלכתי ואת מצבם האישי של בני הזוג. אפשר לומר שכל שלב קידם את הנישואין אל האיחוד השלם בין בני הזוג. השידוכין שנוספו כשלב שלפני הקידושין, הוסיפו ממד של הכנה[12].

בימי הראשונים הלך והשתרש המנהג לקיים את הקידושין והנישואין ביחד, כדי למנוע בעיות שונות שהיו כרוכות בהפרדה ביניהם[13]. כתוצאה מכך הורגש חסרונו של שלב מקדים, והתגברה חשיבותם של השידוכין, שקיבלו חיזוק על ידי כתיבת שטר שידוכין.

איחוד הקידושין והנישואין, גרם לכך ששלבים שבעבר לקחו זמן רב, נעשים בתוך זמן קצר. מובן הדבר שאי אפשר שכל השלבים המעשיים והרגשיים, שבאופן טבעי יכלו בעבר להתפרס על כל מרחב הזמן שבין השידוכין לנישואין, יידחסו לשעה אחת. כך נוצר פער בין הצד ההלכתי, לבין הצד האנושי, החברתי והרגשי. במישור המעשי, ראויים הנישואין להיות מורכבים משלבים שונים שיימשכו זמן רב. לעומת זאת במישור ההלכתי, נעשים השלבים השונים של הנישואין בבת אחת. עובדה זו מחדדת את הממד הדרמטי שבחתונה. בחופה עוברים לפנינו ביעף כמה מצבי חיים. אנו רואים לנגד עינינו תהליך שלם מתחילתו ועד השלמתו. צירוף הקידושין והנישואין, בצירוף המנהגים הנהוגים במעמד החופה, ממחישים על ידי מעשים מספר שלבים בחיים, כפי שנראה להלן. נמצאנו למדים, שבחופה נוצר מעין מחזה, בו 'נדחסו' פרקי חיים שלמים למשך זמן קצר.

החופה 'מספרת' את סיפור חייה של המשפחה הנוצרת בה. נקודת מבטנו מתחילה בדורות הקודמים, עוברת דרך הורי בני הזוג הנישאים, ומתמקדת לבסוף בחייהם של בני הזוג עצמם. מילדותם של בני הזוג, עד להקמת ביתם העצמאי. בנקודה זו אנו עומדים וצופים גם אל העתיד, ומברכים את בני הזוג בבניית עתיד טוב יותר.

 

חייו של אדם מתנהלים במעגלים רבים[14]. המעגל המצומצם מכיל פרט בודד. המעגל הבא הוא זה הנוצר בערב החתונה, ומכיל איש ואשה המקימים את ביתם. המעגלים הבאים הם של הורים ואחים; משפחה וחברה רחבים; העם כולו; האנושות כולה; וכל אלה בעמידתם לפני ה'. הנישואין קשורים לכל אחד ממעגלים אלה. ברם לא לכל מעגל הקשר הוא מובן מאליו. כל זוג מבין וחש את הצד הפרטי של הנישואין. בניגוד לכך, נוכחות הציבור בנישואין אינה מובנת מאליה, ועלולה להראות כסותרת את ממד הצניעות הראוי ליחסים שבין איש לאשה[15]. זוגות רבים מתלבטים בשאלה, מדוע צריך לשתף בחתונה אנשים רבים כל כך? האם לא די בשני בני הזוג ובמשפחה הקרובה ביותר? לכל היותר אפשר להוסיף עליהם את הרב מסדר הקידושין, שיתן לפי הרגשתם, גושפנקא חוקית לרצונם להיות נשואים[16].

מאידך, ישנם זוגות שחווים רצון לשתף בשמחתם לא רק את משפחתם הרחבה, אלא גם את חבריהם, והם רואים אף בחברי הוריהם חלק משמחתם שלהם. רבים חשים שבנישואין, ובמיוחד בנישואין הנערכים כדת משה וישראל, הם מצטרפים לאבותיהם ולאבות אבותיהם, לשרשרת הדורות של העם היהודי[17]. כבר הוזכר לעיל, שבחופה שותפים הדורות הקודמים[18]. יש החשים שהנישואין הם מעשה משותף לתרבויות רבות, אולי לכל המין האנושי, והם מרגישים בנישואיהם שותפות אנושית זו.

מזה דורות רבים מקפידים לעשות נישואין ברוב עם[19], ובאסיפת זקנים[20].

לדעת מקצת מן הראשונים נתקנה ברכת 'שהכל ברא לכבודו' (הברכה השניה מתוך שבע ברכות הנישואין, הבאה לאחר ברכת בורא פרי הגפן), לכבודו של הציבור המתאסף לחתונה. מן הראוי היה לברך ברכה זו משעה שהציבור מתאסף אלא שתקנו לומר אותה על הכוס[21].

במנהגים אלה מבוטאת התפיסה שהציבור המשתתף בחתונה אינם רק 'צופים' כשם שצופים בהצגה, למשל. כאמור, מלבד המשפחה נוכחים בחתונה על פי רוב גם אנשים ממעגלים רחבים יותר, שאינם דווקא בני משפחה. יחסי הגומלין בין המשפחה הנוצרת לבין הציבור מורכבים. מצד אחד, המשפחה מובדלת מן הציבור ומהוה יחידה עצמאית ושלמה. מאידך, קשורים חיי כל משפחה קשר אמיץ לחברה. הפרדה מסויימת בין המשפחה לבין החברה היא תנאי לקיום התא המשפחתי. נישואין משמעם נאמנות. האיש והאשה מיוחדים זה לזו ונבדלים משאר בני האדם. מעמד החופה הנעשה ברוב עם, מהוה הכרזה על כך.

מצד שני, התפיסה שעומדת מאחורי נוכחות הציבור היא שחייה של משפחה אינם מנותקים מהציבור. המשפחה היא אבן היסוד הבונה את בנינו של הציבור[22], והיא גם מקבלת ממנו. הזמנתו של הציבור לחתונה מבטאת את רצונה של המשפחה הנבנית לחיות מתוך זיקה הדדית בין המשפחה לבין העם.

נוכחות החברה בנישואין מתבטאת גם בהעמדת עדים על מעשה הקידושין. בניגוד לתחום הממוני, בו מעשה קנין וכיוצא בו תקף באופן עקרוני גם ללא העמדת עדים – בקידושין מפורסם הכלל "אין דבר שבערוה פחות משנים"[23]. פירושו הוא שעל קידושין ונישואין יש להעמיד עדים, בלעדיהם אין למעשה תוקף הלכתי[24]. החובה להעמיד עדים על הקידושין, מבליטה את נוכחות החברה. הקידושין אינם רק מעשה בינו לבינה והם תקפים דווקא כשיש נוכחות ועדות של החברה כולה!

 

לסיכום: קודם שניגשים לחופה ולקידושין, מורגשת נוכחות המשפחה והציבור, המייצגים את החברה הרחבה, ובמבט לאחור את בני המשפחה בדורות הקודמים ואת עם ישראל לדורותיו. גם במעשה הקידושין עצמו מודגשת נוכחות הציבור. בשעת הנישואין אנו רואים את החתן והכלה העומדים לפנינו כתוצאה וסיכום של דורות רבים. כל אלה מתייצבים במעמד החופה ומלווים את המשפחה החדשה הנוצרת. 

ראשונים תקנו שלא יקדש אדם אשה ללא רב מסדר קידושין[25]. תקנה זו מחייבת כל זוג לקבל הדרכתו של רב בעת הקידושין, והיא קושרת את המשפחה הנוצרת לרב פוסק הלכה. בפנייתם של בני הזוג לרב, הם מביעים את רצונם לבנות את ביתם על אדני התורה, ללכת בדרך התורה ולהיות מודרכים על ידי חכמיה[26]. רבים מאלה שאינם רואים עצמם כשומרי תורה ומצוות, נוטים לחגוג נקודות ציון מכריעות בחייהם, כמו ברית מילה או בר מצוה, כדרך שנתקבל הדבר במסורת ישראל. אף זוגות כאלה שאין דעתם נוחה מהציבור הדתי ונציגיו, מוכנים לקבל על עצמם נוכחות רבנית בנישואיהם, לא רק בגלל הכרח חוקי, אלא כדי לבטא בזה קשר לעם היהודי ולמסורת היהודית.

 

יש שנהגו, שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלפני החופה[27], יוצר מצב המזכיר את תקופת הילדות. החתן והכלה בבית הוריהם, ללא קשר עם בן המין השני.

עוד נהגו שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם[28]. טעמים רבים לצום זה[29]. בהקשר של סיפור החיים בו אנו עוסקים, יכול מנהג זה להתפרש כביטוי של חסרון וצער – "לא טוב היות האדם לבדו", צער המוליך לתיקון המצב[30].

בתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) נאמר:

תני: חכם חתן נשיא גדולה מכפרת... חתן – וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל. וכי מחלת שמה, והלא בשמת שמה? אלא שנמחלו לו כל עונותיו.

ראשונים ואחרונים קשרו את מנהג הצום לדברי הירושלמי. כיון שנמחלים עוונותיו של החתן, יום החתונה הוא מעין יום כיפורים, ואין כפרה ללא תשובה. המכנה המשותף בין שלושת העולים לגדולה שנזכרו כאן הוא, שהם מקבלים אחריות על אחרים, וממילא הם הופכים משמעותיים עבורם. המלך שולט באחרים; החכם מתמנה על הציבור; החתן והכלה מקימים מערכת משפחתית עליה הם נוטלים אחריות. שינוי זה הוא באופן טבעי חלק מתהליך התבגרותו של אדם. בדרך כלל יש מי שאחראי על ילד, ואין מוטלת על הילד אחריות רבה. ילדים נוטים להסתכל על העולם מנקודת מבט אגוצנטרית. הם עלולים להתנהג בצורה אנוכית, ולא תמיד הם חשים בצרכי זולתם. ככל שאדם גדל, כך אחריותו על אחרים גדלה. הוא מסתכל על עצמו כחלק ממשפחה וחברה, ומוכן לתרום להם. קשר האדם לחברה ואחריות על אחרים, דורשים תיקון של מידותיו. אדם שמידותיו אינן מתוקנות, יתקשה לתפקד באופן מתחשב ואוהב.

מובן שהחיים במשפחה דורשים סבלנות הדדית והתחשבות בזולת. חיי משפחה מתוקנים דורשים בגרות ומידות מתוקנות. הצום ומחילת העוונות קשורים איפוא בצורך של בני הזוג לתקן את מעשיהם ומידותיהם, כדי שחייהם המשותפים יעלו יפה.

אפשר לבאר עוד, שליציאת החתן והכלה מבית הוריהם, מתלוה לא רק שמחת החתונה, אלא גם מעט עצב. לב ההורים נצבט על ביתם המתרוקן מילדים[31].

אפשרות נוספת היא לראות במנהג הצום, ובמידה מסויימת בחלק ממנהגי האבלות הנהוגים בחתונה, צער על הפרידה מהילדות[32]. החתן והכלה יודעים שהם יוצאים מחיים נטולי דאגות לחיים בוגרים ואחראיים.

לפי הנהוג[33], מלוים ההורים את בניהם אל החופה[34]. ליווי זה מבטא את המשכיותם של הדורות. כך היא דרך העולם, בתחילה מלווים ההורים את ילדיהם, עד שהם גדלים ויוצאים לדרכם שלהם.

יתכן שהליכת ההורים עם בניהם לחופה מבטאת לא רק את הליווי שנתנו לבניהם עד היום, אלא גם את הסכמתם[35] ונתינת ברכתם[36] לנישואין עצמם.

נהגו להדליק אבוקות או נרות בזמן החופה[37]. נרות אלה, מזכירים, לפי דברי הרוקח[38], את הברקים במעמד הר סיני[39]. היום נוהגים שההורים מחזיקים בידיהם נרות בדרכם לחופה – כביכול מאירים הם את הדרך להם ולבניהם; מעבירים מסורת דורות קודמים לדורות הבאים.

 

במקומות רבים נהגו שהחופה היא צעיף או טלית בהם מכסים את החתן והכלה. משמעותו של מנהג זה ברורה: איש ואשה תחת כסות אחת, אלה הם נישואין[40]– משיצאה בהינומא"[43]. אמנם יש קושי בדבר, כי חופה זו מקדימה את הקידושין. המסבירים על פי הרמ"א סומכים על דברי המרדכי, שסבר שחופה מועילה גם קודם קידושין[44]. . לפי המנהג האשכנזי[41], קודם החופה החתן הולך אל הכלה, כשהוא מלווה בשושביניו, ומכסה את ראשה ופניה בהינומה[42]. אחד ההסברים למנהג הוא כדברי הרמ"א: "יש אומרים שחופת בתולה (= נישואיה)

הקדמת כיסוי ראשה של הכלה לחופה, יכול להתפרש כחלק מסיפור היווצרות הזוג. ההליכה של החתן אל הכלה וכיסוי ראשה הם מעין חיזור. החתן מגיע אל הכלה, מסמן אותה ומבדיל אותה משאר הנשים. כאומר: אנא היי לי לאשה, אל תתני עינייך באחר[45]. לפי המנהג שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלפני החתונה, רגע המפגש הראשון בין החתן לכלה הוא מהרגעים המרגשים ביותר בחתונה. רגש זה מסמל את חיבוטי הנפש של יצירת הקשר. כמה מחשבה ומאמץ הושקעו בשאלה איך להציע קשר, ואיך לפתחו! כמה כיסופים באו לידי תחילת ביטויים עם יצירת הקשר!

חיזוק להסבר זה, אפשר למצוא במדרש (ויקרא רבה ט,ו ומקבילות):

אמר רבי יוחנן: למדתך תורה דרך ארץ, שאין חתן נכנס לחופה אלא אם כן נותנת לו כלה רשות. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד): יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו, ואח"כ – באתי לגני אחותי כלה.

כיסוי ראש הכלה בהינומא הוא מעין נטילת רשות שלפני הקידושין.

 

כאמור, הליכת החתן אל הכלה מסמלת את ההליכה אל החיזור הראשון שהחתן מחזר אחרי כלתו. בהליכה זו מלווה החתן על ידי הוריו. ההורים הם שמביאים את בנם אל הרגע הגדול בו הוא מבקש את ידיה של כלתו[46].

רגע מרגש הוא הרגע בו עוזב החתן את ידי הוריו כאשר הוא ניגש לכסות את ראשה של הכלה. ברגע זה עוזב החתן את הידיים שהוליכו אותו עד כאן, ומתחיל לפלס את דרכו העצמאית[47]. בינתיים רק מתחיל, מפני שמיד עם כיסוי ראשה של הכלה, חוזר החתן אל הוריו, והולך עמם אל החופה. בהליכה משותפת זו חוזרים ההורים ומביעים את הסכמתם וברכתם לנישואין.

לפי המנהג, החתן והכלה אינם באים ביחד אל החופה. הדבר מדגיש את העובדה שבשלב זה לא באו בני הזוג עדיין בברית הנישואין. שני רווקים מגיעים לחופה והם עתידים לצאת ממנה כמשפחה מאוחדת.

החתן ומלוויו הולכים אל החופה לפני הכלה. שני צדדים להליכה קודם לכלה: מצד אחד החתן מקדים, כביכול חשוב הוא יותר[48]. מצד שני בין הליכת החתן לחופה לבין הליכתה של הכלה ישנה הפסקה מסויימת. בהפסקה זו החתן הוא שצריך להמתין לתשובת הכלה: האם תענה לחיזוריו ותבוא – או שמא תמאן[49]? בואה של הכלה אל החופה הוא אישור לכך שהיא מסכימה להינשא. הזמן שבין בוא החתן אל החופה לבואה של הכלה הוא בעל משמעות דרמטית: הוא מסמל את ההתלבטות, את הצורך להכריע ולבחור לחיות דווקא עם בן או בת הזוג הנבחרת. רק עם בוא הכלה והתייצבותה לצד החתן, אנו יודעים שהיא נענתה להזמנתו והיא מוכנה להינשא לו.

 

תפקיד חשוב בהשהיה שבין בוא החתן לבוא הכלה אל החופה, ממלאות התפילות שנהגו חלק מהחתנים והכלות לומר בזמן זה. לפני שנגמרת ההחלטה, לפני שניגשים אל הנישואין, צריך לבקש סיעתא דשמיא, להתפלל שהזיווג טוב וראוי, והברכה תהיה שרויה בו.

לפי רוב המנהגים, נעשים הקידושין, או לפחות שבע ברכות הנישואין מתחת לארבעה כלונסאות שעליהן פרוס בד, ולזה קוראים חופה. אמנם יש מחלוקת בדבר אם זו ה'חופה' שיוצרת את הנישואין מבחינה הלכתית, או שיחוד החתן והכלה לאחר שבע ברכות הנישואין הוא היוצר את הנישואין[50]. החופה היא לכל הפחות כיסוי על ראשם של החתן והכלה, מעין מה שהזכרתי לעיל (ביחס להינומה). הסבר זה אינו מבאר את המבנה של החופה – את ארבעת הכלונסאות הנוספים על הבד. יש מהאחרונים שהקפידו שהחופה תהיה רשותו של החתן. רשותו נוצרת על ידי כך שהיריעה תהיה מעל הכלונסאות ולא מצדיהם, על מנת שתיצור מעין 'צורת הפתח', ויש שהקפידו שהכלונסאות יעמדו על הרצפה ולא באוויר[51]. ויש שדקדקו שמבנה החופה יהיה קנוי לחתן בשעת עריכת החופה[52]. מכל אלה אנו למדים שהחופה היא מעין 'בית', לתוכו נכנסים בני הזוג, או לתוכו מכניס החתן את הכלה. ראייה זו של משמעות החופה, מעמיקה את משמעות ההליכה לחופה. לאחר שהחתן ביקש את ידי הכלה, מראה החתן שכוונתו 'רצינית' – לשם נישואין: בהליכתו לחופה, בהתייצבותו תחתיה ובציפייתו להיענות הכלה לחיזוריו.

מנהג האשכנזים, שעם בוא הכלה אל החופה היא מקיפה את החתן שבע הקפות[53]. המקור הקדום ביותר המזכיר את מנהג ההקפות[54], מציין שהסיבה למנהג זה היא הפסוק בירמיהו (לא, כא): "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר". פשטו של מקרא הוא שהנקבה מחזרת אחר האיש. כאן נענית הכלה לחיזורי החתן, ומגיע תורה שלה לחזר אחריו. חיזורה של הכלה מקדם את הקשר לקראת בניית הבית. הוא נעשה מתחת לחופה המסמלת את ביתם. כשם שכיסה החתן את פניה של הכלה, כך מקיפה הכלה את החתן. בכל מקום שיסתכל – שם היא.

כבר עמדו חז"ל על סגולה זו של הנישואין (יבמות סב, ב):

במערבא אמרי: [כל אדם שאין לו אשה – שרוי] ... בלא חומה ...- דכתיב: (ירמיהו לא) נקבה תסובב גבר.

החומה אינה מאפשרת לפגוע בנמצא בתוכה, וגם גורמת לכך שלא יסתכל הוא אל מחוץ לה. כשם שכיסוי פני הכלה מבטא את ייחודה של הכלה לחתן זה, כך הקפת הכלה את החתן מבטאת את היותו מיוחד לה.

כיון שהזכירו חז"ל חומה, קשה להתעלם מהדמיון בין הקפת הכלה את החתן (שבע פעמים) להקפת חומות יריחו (אף שם הקיפו שבע פעמים!), שגרמה לנפילתן. הקפת הכלה את החתן, מסמלת את שבירת החומות שביניהם כדי ליצור בית אחד[55]. נפילת חומות יריחו מסמלת את כניסתם של ישראל לנחלתם. כך גם 'נפילת החומות' שבין בני הזוג מסמלת את הנחלה אותה הם עתידים לבנות.

משלבי החופה עד כאן, אנו יכולים ללמוד על סגולה מסגולות החיזור ויצירת הקשר בין בני הזוג. סדר החופה עוצב כך שיהיו בו כמה השהיות: הליכת החתן אל הכלה וכיסויה; המתנת החתן לבוא הכלה; הקפת הכלה את החתן. במנהגים שונים[56] נוספו פיוטים העוסקים בענייני הנישואין, וברכות שנהגו לברך את החתן והכלה. מלבד הטעמים הפרטיים שיש לכל מנהג, לכולם מטרה משותפת – להשהות את המעבר משלב לשלב בסדר החופה. השהיות אלה מרמזות לכך שקשר עמוק אינו נוצר על פי רוב בבת אחת, אלא במשך זמן רב. אהבה גדולה נוצרת לא פעם במקום שיש כיסופים[57].

 

לאחר ההקפות, עומדים החתן והכלה זה לצדו של זה, ההורים עומדים לצידיהם[58], ומסדר הקידושין עומד לפניהם כשפניו אל בני הזוג[59]. צורת עמידה זו מבטאת את התרכזות כל הנוכחים בזוג ובמעשה הקידושין העומד להעשות. האופן בו עומדת המשפחה מבטא סדר משפחתי חדש. משפחות החתן והכלה מלוים את המשפחה החדשה הנוצרת. שוב אין ההורים עומדים בצדו של כל אחד מילדיהם בנפרד, אלא בצדם של שניהם ביחד. כל זוג הורים מקבל אל תוך משפחתו את בן זוגו של בנם או בתם. מאידך, מבטאים בני הזוג העומדים ביחד את התרקמות התא המשפחתי. כעת הם עומדים בפני עצמם, ואין עמידה זו תלויה בהורים העומדים לצידם. הרב מסדר הקידושין עומד לפני החתן והכלה ומשפחותיהם כמורה את דרכם, בתקוה שיבחרו בדרך הטובה אותה הוא מסמל.

לאחר שתם שלב החיזור ההדדי, החתן ביקש את ידה של הכלה והיא נענתה לו, מגיעים הקידושין. הרגע שלפני הקידושין-האירוסין הוא מהרגעים המרגשים ביותר בחופה, רגע לפני שהקשר בין בני הזוג הופך למחייב. ברגע גדול זה, תקנו חז"ל לברך ברכת אירוסין. רבותינו הראשונים התקשו בתכנה של ברכה זו. אין זו ברכת המצוות, שהרי לא נאמר בה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש את האשה'. עוד דבר חריג מצאו בה, שמברכים בה על איסור: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות', ולא מצאנו במקומות אחרים שמברכים על איסורים[60]. איסורן של הארוסות, מתאר את מצבם של בני הזוג בשלב שבין הקידושין לנישואין. בני הזוג כבר קשורים זה לזה, אך עדיין אינם מותרים לחיות ביחד. הזכרת איסור זה לפני ברכת הקידושין, מדגישה את האמור לעיל: אין החתונה נעשית בבת אחת אלא בשלבים. לא הותרו בני הזוג זה בזה מיד, אלא לאחר שנתקדשו בקדושת אירוסין ונישואין. בחייו של האדם ישנו ערך לא רק למותר, אלא גם לאסור. האיסור נותן משמעות למותר[61]. האיסור המוקדם מדגיש את העובדה שאין הנישואין באים כלאחר יד, אלא מתוך כוונה והתבוננות תחילה. יתר על כן: האיסור בא בשעה שבני הזוג כבר גמרו אומר לחיות יחדיו. כלומר: בשלבי ההתקרבות שבין החתן והכלה יש מקום לעצירה והתבוננות. יתכן שבכך מוסברים כמה מהמנהגים שהוזכרו למעלה. החתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלפני החתונה, כמעין תחליף לתקופה שהיו אמורים להיות אסורים זה על זה בין הקידושין לנישואין. לאחר שהחתן פוגש את הכלה בשעת כיסוי ההינומה, הוא הולך בלעדיה אל החופה, וממתין שם לבואה. מצאנו אם כן שבסדר הנישואין ישנו ביטוי להתקרבות, שאחריה בא שלב של עצירה והתבוננות[62].

נהגו[63] לברך את ברכת האירוסין על כוס של יין[64]. כוס במקרא היא סמל לגורל האדם. כפי שמצאנו בתהלים (טז, ה): "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" ועוד. פעמים גורלו של האדם טוב, 'כוסי רויה' (שם כג, ה), והוא נושא כוס ישועות (שם קטז, יג), ופעמים גורלו לא שפר עליו והכוס היא כוס של פורענות[65]. כוס הברכה נועדה לסמל ברכה והצלחה שישרו בחיי בני הזוג.

הציבור הנוכח בחתונה מאחל ומברך את הזוג עוד קודם שקידש החתן את כלתו, שיזכו למלא את מעשיהם וחייהם במעשים מבורכים, וברכת ה' תשרה עליהם. אפשר שלכן נוהגים שהרב מסדר הקידושין הוא שמברך ברכת האירוסין על הכוס[66]. הרב מבטא את ברכתו של הציבור, ועוד מעלה יש בו שברכתו ברכת תלמיד חכם[67].

 

משמעות נוספת בכוס הברכה היא מנקודת מבטם של בני הזוג: מעשה הברכה על הכוס הוא מעשה אנושי. מצאנו בתהלים שהאדם הוא שממלא כוסו, ונושא אותה לה'. כוס הברכה מסמלת את מעשי האדם, את האופן בו בחר לעצב את חייו ואת הדרך בה בחר ללכת. רגע לפני הקידושין, משמשת כוס הברכה מעין הצהרה של בני הזוג, שכל ימיהם יפעלו כך שכוסם המשותפת – חייהם המשותפים יהיו טובים ומבורכים ודרכם תהיה ישרה ורצויה בעיני אלוקים ואדם.

 

לפי הנהוג על ידי רבים ממסדרי החופות, מסדר הקידושין נותן לחתן לטעום מכוס היין, ואח"כ נותן את הכוס לאם הכלה על מנת שתתן לכלה לשתות[68]. בצורה זו נרמז בעדינות שבני הזוג אינם נשואים עדיין, על כן לא נותן החתן עצמו את הכוס לכלה.

ברוב העדות נהגו מימי הראשונים לקדש בטבעת[69]. היו שקידשו בטבעת כבר בזמן הגאונים[70].

הטבעת היא מעין כיסוי שנוסף על ההינומה, החופה, והקפות הכלה את החתן. אף הטבעת מקיפה את הכלה באופן סמלי.

מעשה הקידושין, בעיקר מתוך השוואה ללשון המשנה 'האשה נקנית', עלול ליצור תחושה של חוסר שוויון בין האיש לאשה. מפני מה אין נעשים שני מעשים: קידושי החתן את הכלה וקידושי הכלה את החתן? לא כאן המקום לדון בצד ההלכתי שאינו מאפשר קידושין הדדיים.

היחס בין מעשה קידושין אחד לבין שני מעשי קידושין, משמעותי להבנת מהותם של הנישואין. אחת השאלות שעלולות להטריד בחיי הנישואין היא שאלת מקומו של הפרט בתוך המערכת המשפחתית. בחברה שמקדשת את חירויות הפרט, כל התחייבות של הפרט, אפילו לחיים משפחתיים, עלולה להיתפס כאיום על חירותו. אציג בקצרה שתי תפיסות של חיי הנישואין. האחת רואה את הנישואין כמערכת מעין עסקית, בה יש שני צדדים שכל אחד מהם נותן ומקבל. חסרונה של ראייה זו הוא בכך שככל מערכת עסקית, כאשר אחד הצדדים חש שאינו מקבל תמורה מלאה למה שהוא נותן, הוא משתדל לפרק את השותפות. בשעה שאדם צריך לתת יותר מאשר לקבל, כפי שקורה לא פעם בחיים, הוא עלול להעדיף את הרווח הפרטי על פני הטובה המשפחתית.

התפיסה השניה רואה את הנישואין כמערכת שבמסגרתה אמנם פועלים שני אנשים שונים, אך הם יוצרים מערכת אחת משותפת. משמעותה של שותפות זו היא שבני הזוג אינם רואים עצמם כשני פרטים בודדים, אלא כישות חדשה מאוחדת. לישות זו תורם כל אחד מבני הזוג כפי יכלתו, גם אם תרומתו גדולה מן התמורה שהוא מקבל. אין הוא חש שהוא תורם לאחר, אלא למשפחתו שלו, שהיא חלק ממנו והוא חלק ממנה. האיש והאשה נתפסים כאברים נפרדים של גוף אחד. אדם התורם למשפחתו מתוך תחושה כזו, חש שהוא תורם לעצמו[71]. יתכן שלגישה זו התכוונה התורה בספרה שהאשה והאיש היו בתחילה גוף אחד. זו משמעות הדבקות עליה כתבה תורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). אין כוונת התורה רק להיותם של האיש והאשה לבשר אחד על ידי ילדיהם[72]. משמעות האחדות המשפחתית היא גם נפשית[73]. גישה מעין זו מחייבת יותר, אך יתרונותיה מרובים. מלבד העומק והאושר שהיא מקנה לחיי המשפחה, עשויה גישה זו להבטיח את יציבות חיי הנישואין.

אילו היו הקידושין נעשים על ידי החלפת טבעות, היו מבטאים את התפיסה הראשונה: תן לי ואתן לך. יצירת מערכת נישואין אחת, שאינה בנויה על תפיסה מעין מסחרית, מודגשת על ידי כך שמעשה הנישואין הוא אחד.

חז"ל מכנים בדרך כלל את השלב הראשון של הנישואין - האירוסין (במשמעות המלה בתורה), בשם 'קידושין'. הגמרא (קידושין ב, ב) מבארת שלשון קידושין היא 'לישנא דרבנן... דאסר לה אכולי עלמא כהקדש'. לשון הגמרא התמקדה בצד האיסורי הנובע מן הנישואין. כבר העירו התוספות (שם בד"ה דאסר): "פשטא דמילתא מקודשת לי, מיוחדת לי ומזומנת לי". ומייחוד זה שבין האיש לאשה נובע האיסור. זו המשמעות הבסיסית של הנישואין, אותה חש כל זוג. בני הזוג מיוחדים זה לזה, בונים עולם פרטי משותף. המושג קידושין מבטא את האמור לעיל: בני הזוג יוצרים הויה חדשה. השותפות ביצירה חדשה זו, יש בה התרוממות רוח; תחושה של מגע עם הנצח.

למעלה בקודש מבטא מושג הקדושה את הידיעה שבנישואין מעורבת השכינה. כדברי רב יהודה אמר רב על זיווג החתן והכלה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב, א). אנו מקוים ומתפללים שקדושת הקידושין תמשך אל תוך החיים המשותפים: "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז, א).

לפי מנהגי האשכנזים נהגו לשבור את הכוס עליה ברכו ברכת אירוסין[74]. לפי המנהג המקובל אצל הספרדים, נהגו לשבור את הכוס עליה ברכו ברכת נישואין[75]. היום רגילים לשבור כוס אחרת, לא את הכוס עליה נאמרו הברכות. מפורסם ההסבר הקושר את שבירת הכוס לחורבן ירושלים[76]. אמנם אין זכר לחורבן מתיישב עם מנהג העולם לקרוא 'מזל טוב', לאחר שבירת הכוס[77]. יש מן הפוסקים שהתרעמו על אמירת מזל טוב, שאינה תואמת את רגש האבלות ששבירת הכוס אמורה לעורר[78].

על פי דרכנו, אפשר לפרש שאף שבירת הכוס היא חלק מ'סיפור' הנישואין, וקשורה לחייהם של בני הזוג. שבירת כוס עשויה לסמל את המוחלטות של המעשה הקודם – מעשה הקידושין. כוס נשברת מסמלת מעשה שאין להשיבו[79]. שלא כהסבר זה הקפיד מהר"ם מינץ[80], שישברו את כוס האירוסין דווקא ולא את הכוס עליה מברכים את שבע ברכות הנישואין. טעמו של דבר הוא שלא תורֶה שבירת הכוס חלילה על שבירת ה'ענין'. חשש זה אינו קיים ביחס לכוס האירוסין, שהרי מצבם של בני הזוג בשלב האירוסין בו בני הזוג אסורים זה בזה, משתנה עם הנישואין. על פי דבריו אפשר לראות בשבירת הכוס פרק נוסף בהתקרבות הכלה והחתן זה לזה. לאחר החיזור ההדדי, ולאחר שמקצת המחיצות בין החתן והכלה נפרצו בהקפת הכלה את החתן, מסמלת הכוס עוד מחיצה המפרידה בין בני הזוג. שבירת מחיצה זו על ידי החתן, משלימה את שבירת החומות שנרמזה בהקפת הכלה את החתן.

אפשרות נוספת לבאר את שבירת הכוס: מצאנו בחז"ל שהכלי – כוס, מסמל אשה. אמרו חכמים בלשון נקיה (נדרים כ,ב): 'לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר'. הכוס מסמלת כאן אשה, וכוונת המאמר שאסור לאדם לבוא במגע עם אשתו בשעה שמחשבתו באחרת. יתכן אם כן ששבירת הכוס מסמלת את שבירת הבתולים[81]. כפי שראינו קודם בענין משמעות הכוס בחתונה, מקדימים המעשים הנעשים בכוס, ורומזים על העתיד[82].

בין הקידושין לשבע הברכות, נוהגים להקריא את הכתובה. קריאת הכתובה נועדה להפסיק בין קידושין לנישואין.[83] לא במקרה נבחרה דווקא הכתובה לצורך 'הפסק' זה. הכתובה מסמלת תפיסת חיים אפיינית למערכת ההלכתית. ההלכה אינה מסתפקת ברעיונות יפים, אלא מעגנת את חיי האדם במסגרת חוקית ברורה. אחד החידושים המרכזיים בנישואין על פני צורות זוגיוּת אחרות, הוא המחוייבות. במחוייבות ישנו עומק של קשר שאינו קיים בלעדיה. תפיסה זו של מחויבות מבוטאת על ידי הכתובה[84].

קריאת הכתובה ומסירתה באות מתוך החוויה המרוממת וההתרגשות שבקידושין. הן מבטאות זוגיות בעלת עוצמה גדולה עד כדי רצון לקבוע מערכת מחויבויות שאין לסור מהן, מתוך הבנה שנישואין באים לידי ביטוי בהרבה מעשים והתחייבויות בחיי היום-יום. המעשים הקטנים הנעשים בכל יום, מקבלים משמעות עמוקה מתוך היותם חלק מכלל חיי הנישואין.

מרבית הפוסקים סוברים שאין לברך 'שהחיינ'ו על עצם הנישואין. אחד הטעמים המובאים בפוסקים נוגע למה שאנו עוסקים בו. אין מברכים אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה. בנישואין שמגמתם היא פריה ורביה אין לברך 'שהחיינו' בזמן הנישואין. טעם זה מתיישב עם ראית החופה כחלק מתהליך. הבית מוקם כאן, אך בניינו לא יושלם עד שלא ייוולד דור ההמשך. עם זאת, נהגו שהחתן מברך שהחיינו על טלית חדשה. הספרדים נוהגים לפרוס את הטלית על ראשם של החתן והכלה[85]. הפוסקים מוסיפים שבשעה שמברך על הטלית יכוון גם על הנישואין[86]. ממבט ראשון נראה הרעיון מוזר: על האירוע הגדול – הנישואין, אין מברכים 'שהחיינו', אלא על בגד חדש...

לכיסוי הטלית ישנן משמעויות רבות. לפי חלק ממנהגי הספרדים, טלית זו היא החופה, ואין צורך לפרוס חופה נוספת על גבי הטלית. הטלית מבטאת נטילת אחריות על חיי בני הזוג. רות ביקשה מבעז שישא אותה לאשה בלשון זו: "ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג, ט). פריסת הכנף – כנף הבגד, מבטאת את מחוייבותו של האיש לאשתו. מנהג האשכנזים הוא שהכלה נותנת טלית חדשה לחתן[87]– בפריסת ההינומה ובנתינת הטבעת, והכלה – בהקפת החתן ובטלית. . לפי מנהג זה, הטלית היא סוג נוסף של הקפה וכיסוי בו מקיפה הכלה את החתן. בזה 'התאזנו' הקפות החתן והכלה זו בזו. החתן

משמעות נוספת של פריסת בגד על החתן והכלה היא איחוד בין איש לאשה – המכוסים בבגד אחד. כיסוי זה מאחד ביניהם וגם מפריד בינם לבין שאר הציבור[88]. על פי הסברים אלה מובן מדוע נהגו לברך 'שהחיינו' על טלית. הטלית מסמלת איחוד ומחוייבות, וקשורה באופן עמוק לאיחודם של בני הזוג. ברכת 'שהחיינו' מבליטה את ממד החידוש שבאיחוד זה.

על שבע הברכות כבר נכתב הרבה[89], לכן לא נאריך בכך. חז"ל תקנו שבע ברכות בשעת הכנסת הכלה לבית החתן. ברכה זו נאמרת על כוס יין[90]. שבע הברכות, הנאמרות מתחת לחופה (וכן במשך שבעת ימי המשתה), מבטאות עניינים רבים. מוטיב בולט בשבע הברכות הוא המעבר מהכלל אל הפרט. מבריאת העולם, יצירת אדם הראשון וגאולת ישראל, עד לשמחת החתן והכלה העומדים לפנינו. בשבע הברכות אנו מסתכלים בין השאר גם על העתיד: על הדורות העתידים לצאת מהמשפחה המוקמת לפנינו, על התקוות הרבות שאנו תולים בהם ועל הציפייה לשמחה הגדולה שתבוא עם התגשמות תקוות אלה.

יש לציין שמסדרי קידושין רבים נוהגים לתת את הכוס לחתן על מנת שיטעים ממנה לכלה. לא כך נוהגים בכוס הברכה שלפני הקידושין, אותה נותנת אם הכלה לבתה[91]. מעשה החתן המטעים את אשתו מן הכוס, מסמל את אחדותם השלמה של בני הזוג לקראת השלמת תהליך הנישואין[92].

הדלקת נרות בזמן הנישואין היתה נהוגה בישראל עוד בימים קדומים[93]. יש הנוהגים לכבות את הנרות לאחר הולכת החתן והכלה אל החופה, ויש הנוהגים שהנרות ידלקו במשך כל החופה[94]. נר דולק הוא סמל לנשמת האדם "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). ישנה משמעות מיוחדת לכך שנשמתם של בני הזוג מאירה יחדיו. רק לאחר שנישאו נחשבים בני הזוג לאדם שלם: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). בין שבע ברכות הנישואין נמצאת ברכת 'יוצר האדם'. אפשר היה לצפות שברכה זו תאמר לאחר לידת ילד, אך לא כך הוא. רק בנישואין הושלם תהליך יצירת האדם השלם – זכר ונקבה, על כן מברכים בנישואין על יצירת האדם.

הנר מסמל את העתיד להיות בבית המוקם. הוא מזכיר את נרות שבת שנתקנו משום שלום בית והם מכונים בלשון חכמים 'נר ביתו' (שבת כג, ב). משפחה ששלום בה, מאירה כלפי פנים וכלפי חוץ.

משמעות נוספת של נר במקרא מבוטאת בפסוק "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). הנרות הדולקים מסמלים תקוה וביטחון בכך שהזוג המקים את ביתו ידע לחיות חיים מלאים בתוכן ובמעשים טובים.

הזוג הולך לדרכו ללא ליווי ההורים. החתן והכלה עומדים כזוג בוגר העומד על רגליו שלו. אף ליווי ציבור המשתתפים בחתונה, אינו מדגיש את משקלו ורצינותו של האירוע, ולא את משא הדורות, אלא את השמחה על הנישואין הנשלמים והולכים. מטרת המשתתפים כאן היא לשמח את החתן ואת הכלה. מתוך שמחה זו, הולכים החתן והכלה (לפי המנהג האשכנזי) לחדר הייחוד, בו יושלמו הנישואין. הליכת החתן והכלה ביחד, מודגשת על ידי המנהג ללכת אל חדר הייחוד יד ביד[95].

כאמור, לפי מנהג האשכנזים הולכים החתן והכלה אל חדר בו הם שוהים ביחד זמן מה. יחוד זה הוא מעין הכנסת הכלה לבית החתן, והוא החופה שיוצרת את הנישואין. בחדר הייחוד בני הזוג נמצאים לבדם, ללא נוכחות זר. המשפחה החדשה מתייחדת ללא נוכחות ההורים, החברים וכל הנוכחים. מכאן ואילך, יבנו בני הזוג את ביתם בעצמם. חדר הייחוד הוא מעין סיום לסיפור החיים שמספרת החופה. לאחר השהות בחדר הייחוד, יוצאת המשפחה החדשה ומצטרפת לציבור השמח בהצטרפותה אליו[96].

 

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.        (בראשית ב, כד)

החופה היא שירת חיי המשפחה. כמו מילה בשיר, האוצרת בתוכה תכנים הרבה, כך כל מעשה ודיבור שבחופה גדוש בתכנים ומשמעויות. המבנה ההלכתי של הנישואין ושלל המנהגים הקשורים בו, תואמים את השלבים הנפשיים והרגשיים אותם עוברים בני הזוג ומשפחותיהם. השורשים מהם צמחו החתן והכלה, מלוים אותם אל חופתם: הדורות הקודמים, ההורים, המשפחה והציבור הרחב. בחופה אנו רואים את כל אלה מתבוננים באהבה ובברכה בבני הזוג המתפתחים מילדות לבגרות; מלווים את חבלי הפרדה מבית ההורים, ואת התרקמות האהבה והדבקות בין בני הזוג. סיפוק ושמחה ממלאים את הלב למראה בני הזוג הקושרים ביניהם קשר שהולך וחזק, עד להיותו עובדה של קבע. הבנין שנוצר עומד בפני עצמו, אך מרובים הם החוטים הקושרים אותו לסביבתו. ברכות הכל מלוות את הזוג ההולך לדרך משלו, לבניית בית שיעמוד לדורות. 'והיו לבשר אחד'.

 

---