יש שנהגו שקודם שבירת הכוס[1] החתן אומר את לשונה הנרגשת של שבועת בן הגלות המופיעה בספר תהלים (קלז, ה-ו):

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי[2].

שבועה זו מופיעה כהמשך דברי בני הגלות, המסרבים לבקשת שוביהם לשיר להם משירי ציון. אפשר להבין שכוונת הדברים היא שכל זמן שישראל בגלות, אין מקום לשמחה ולשירה[3]. "משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין" (תוספתא סוטה טו, יא; ב"ב ס, ב). ברם, גישה זו לא התקבלה באומה. הגישה שנפסקה להלכה היא גישת ר' יהושע שאמר (שם):

סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... תדבק לשוני לחכי...".

בדברי ר' יהושע הוזכרו מעשים מעוררי שמחה הקשורים לנישואין: בניין בית, סעודה[4] ותכשיטי אשה[5]. לפי דבריו אין להימנע מכל אלה, אך צריך לזכור את ירושלים ב'ראש השמחה'. שבועת בני הגלות התפרשה אפוא לא כהטלת איסור על השמחה, אלא כקביעת הצורך לזכור את ירושלים גם בעת שמחה.

 

מאמר זה הוא המשך למאמרי "משמעותם של מנהגי חופה" ('צהר' ט-י). שם ראינו שהמנהג המסמיך את האירוסין והנישואין זה לזה, חיזק את הממד הדרמטי שבחופה, והפך אותה למעין "מחזה", היכול להתפרש במספר אופנים. מאמר זה מפרש את מעמד החופה ומנהגיו כייצוג של המצב הלאומי.[6] גם כשהאומה שרויה בגלות, או כשעדיין לא הושלמה גאולתה, בחופה אנו חווים את המשך התהליך – את ההתקדמות וההגעה לגאולה השלמה. מנהג ישראל לשמוח בחתונה אינו רק 'ויתור' לצורך העם, משום 'שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה' (תוספתא סוטה וגמ' ב"ב שם). החתונה נתפסת כחריגה מהגלות. במעמד החופה אנו מזכירים את החורבן בצורות שונות; אך הדבר לא בא רק כדי לעורר צער, אלא כדי לעורר כיסופי גאולה. הזכרת צערה של ירושלים בחופה הוא בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[7]. אולם משמעות הביטוי 'זוכה ורואה בשמחתה' בחתונה, אינו רק הבטחה לעתיד[8]. החתונה עצמה נתפסת כ'גאולה' בזעיר אנפין. שמחת החתונה היא מעין שמחת הגאולה שלעתיד, כך שהשמח בחתונה זוכה לראות בשמחתה של ירושלים בחתונה עצמה[9].

 

היחס בין איש לאשה משמש כמשל לנושאים רבים. במגוון רחב של תרבויות מדומה אשה לאדמה, והיחס בין איש לאשה נמשל ליחס בין אדם לאדמה[10]. בנוסף לכך אנו מוצאים במקרא שהיחס בין עם ישראל (וארץ ישראל) לקב"ה מדומה ליחס שבין איש לאשה. ישראל הם בבחינת אשה, שמוטל עליה להיות נאמנה לבעלה. עבודה זרה מדומה לזנות הגוררת אחריה עונשים כבדים. לכן אין זה מפתיע למצוא שדימויים אלה משמשים בתיאור מרכיביה של גאולת ישראל, שיש בה גם שיבה של העם לארצו וגם חידוש הקשר בין העם לא-להיו.

חיי הנישואין אינם קשורים לנושאים אלה רק כדימוי, אלא גם במציאות הממשית. היחס בין האדם לאדמתו מבוטא על ידי ישיבת המשפחה בנחלתה. חיי משפחה הם גם תנאי להשראת שכינה על האדם, ועשיית רצון ה' היא תנאי לירושת הארץ. נמצא שהמשל והנמשל מתקיימים כאחד.

הזכרת ענייני הגאולה בזמן הנישואין, קשורה לתפיסות ראשוניות של קשר בין איש ואשה. התורה מדמה במספר מקומות אשה לאדמה. יש מהראשונים שהצביעו על סמיכות הפרשיות בין אשה לכֶרֶם ושדה, בפרשת "כי יקח איש אשה ..." הבאה אחרי דינו של הבא בכרם רעהו ובשדה רעהו[11]. קשר בין אשה לאדמה נמצא עוד בדברי השוטרים אל העם בשעת היציאה למלחמה:

מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו... ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו... ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.                    (דברים כ, ה-ז)

בין החוזרים מעורכי המלחמה מצויים אלה שהחלו בתהליך ולא השלימו אותו: בונה בית, נוטע כרם ומארש אשה. שלושת אלה קשורים להקמת המשפחה. השדה מספק את המזון והמלבוש, הבית הוא מקום המגורים שבו חיים האיש והאשה. בעולמו של המקרא בולטת השאיפה לכך שזרעו של אדם ימשיך לשבת על אדמתו ובכך יקים את שמו. אף כאן נקשרה אשה לשדה ולבית[12]. בעת הגאולה שבים ישראל לאדמתם ודבקים בה, כשם שדבק האיש באשתו[13].

 

התורה מציינת שלושה דברים שבהם צריך האדם לדבוק: בה', באדמה ובאשה[14]. שלושת אלה יוצרים שלמות של חיים אנושיים, שבהם יושבת משפחה על נחלתה ומקימה את שמה לדורות. מצאנו בתורה, שהדבקות בה' והדבקות המשפחתית שתיהן תנאי לקשר לאדמה. אמרה תורה: 

העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את ה' א-להיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.       (דברים ל, יט-כ)

נמצא שהדבקות בה' מוליכה 'לשבת על האדמה' שנשבע ה' לתת לאבותינו. מצאנו בתורה פעמים רבות, שכשישראל אינם עושים את רצון ה' הרי הם גולים מעל אדמתם. לגלות גורמת לא רק מעילה בה', אלא גם פגיעה בקדושת המשפחה, חטאי זנות ועריות. בסופן של שתי הפרשיות העוסקות בדיני עריות, הדגישה התורה שחטאי עריות גורמים לגלות:

אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.

(ויקרא יח, כד-כח)

כשישראל בוגדים בה' ועוברים על חוקיו, ביניהם קדושת המשפחה, באה גלות ומנתקת בין העם לאדמתו. נמצא שהיחס בין ישראל לה' מקביל ליחס בין איש לאשתו. שניהם מהווים תנאי לישיבת עם ישראל בארצו.

במקומות רבים במקרא נמשל היחס בין ישראל לה' לקשר בין איש לאשה. כשישראל אינם דבקים בה' חלילה, הדבר מדומה לבגידה של אשה בבעלה. גם בעניין זה אנו מוצאים שהאשה – ישראל – נמשלת לאדמה. עם ישראל מדומה במקרא לנחלתו של ה', למקום שבו איווה ה' לשכון ובו הוא עתיד לחזור ולשכון[15].

 

המשמעות הבסיסית של מושג הגאולה במקרא, היא: גאולת קרקע שנמכרה והשָבתה לבעליה, או גאולת אדם שנמכר לעבדות. שני אלה נעשים על ידי בן המשפחה הקרוב ביותר שנקרא בשם 'גואל' (ויקרא כה). חלק עיקרי בגאולת ישראל, הוא שיבתם אל ארצם ואדמתם, שיש בה גאולה של העם משִביו וגאולת הארץ מידי המחזיקים בה. חידוש הקשר והדבקות בין העם וארצו כרוכים בחידוש הקשר בין העם לבין א-להיו. שני העניינים, חידוש הקשר בין העם לבין אדמתו וחידוש הקשר בין העם לבין ה', נמשלים במקרא לחידוש הקשר בין איש לבין אשה. הנביא ישעיה עסק בשני הנושאים בנבואה אחת:

לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה ולארצך בעולה, כי חפץ ה' בך וארצך תיבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך.

(ישעיהו סב, ד-ה)

בני הארץ 'בועלים' אותה, כדרך שיבעל בחור בתולה, ובמקביל מתחדש הקשר בין הקב"ה לישראל (ולארץ ישראל) בשמחה, כמשוש חתן על כלה.

 

החתונה, שבה דבק איש באשתו, מקבילה ליחס בין ישראל לאדמתם ובין ישראל לקב"ה. בזמן הגלות לא זכינו שמשפחות המקימות את ביתן ישבו על אדמתן, ולכן באופן טבעי דווקא בחתונה עולה זיכרון החורבן; בולטת העובדה שהדבר שאמור היה להיות ההמשך הטבעי של הקמת הבית - ישיבת המשפחה על נחלתה, לא יתקיים. מצד שני, עצם הקמתה של משפחה היא מעשה מעורר תקווה. היכולת להקים משפחה ולהמשיך את קיום הפרט והכלל, יש בה שמחה. לכן מובן הדבר שבצד הזכרת צער הגלות, מפעמת בחתונה התקווה לגאולה. אין זה מפתיע שאחד הסימנים המובהקים לגלות או לגאולה, הוא קיומה של שמחת החתונה או היעדרה. וכך תיאר הנביא את חורבן הארץ:

והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כי לחורבה תהיה הארץ.                                                                                      (ירמיהו ז, לד)

לעומת זאת, סימן הגאולה הוא:

עוד ישמע במקום הזה, אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה; קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אמרים הודו את ה' צב-אות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ה'.                                                                     (ירמיהו לג, י-יא)

קול השמחים בחתונה הוא סימן לבריאות החיים של עם היושב על אדמתו ברוב טובה, לארץ שיושביה עליה והם דבקים במשפחתם, באדמתם ובא-להיהם.

 

חיי הנישואין מכילים את חיי האדם בכל גוניהם, הגשמיים והרוחניים. אלה כאלה אינם באים לידי שלמות בגלות. המצב הרוחני בגלות אינו שלם בהיעדרם של חיים לאומיים שלמים בארץ, בהיעדרה של תורת ארץ ישראל; ואין צריך לומר שבגלויות רבות לא היה המצב החומרי שלם. אף אם זכו ישראל לחיות בגלות חיים טובים מבחינה חומרית, לא נקשר העולם החומרי בגלות לעולם הרוח, אלא נתפס כמפריע לו[16]. יתר על כן: יש טעם לפגם בהנאה חומרית בזמן החורבן. כתוצאה מכך עודד עם ישראל שמחה והנאה במקום מצוה[17]. שמחה במקום מצוה נועדה לא רק לחזק את קיום המצוה, אלא נובעת מתפיסה של קיום המצוה כהתנוצצות של הגאולה. קיום מצוה, לא רק שהוא מקרב את הגאולה, אלא מעמיד את העולם על סדרו הנכון. הוא עצמו מעין גאולה בזעיר אנפין. ברם, כפי שראינו לעיל, לא נשללו כליל חיי החומר וההנאה מהם, אלא הודגשה החובה של זיכרון החורבן. אפילו בזמן הגלות, עשויים להיות בחיי הנישואין איים של שלמות רוחנית וגשמית בתוך עולם לא שלם. בחיי הנישואין יכול להיות פן של גאולה, ותפקידה של כל משפחה הוא להגדיל פן זה בחייה.

כנגד העצבות השרויה בחתונה של גלות, אמרו חז"ל:

כל הנהנה מסעודת חתן... אם משמחו... כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.                         (ברכות ו, ב)

המשמח חתן וכלה ומסייע בהתמדת זיווגם משתתף בבניין המשפחתי, והמשפחה המוקמת נמשלת להקמת חורבה מחורבות ירושלים[18]. הקמת משפחה מחזקת את העם ומקרבת את גאולתו. ברם, הקושי בפירוש זה הוא שלא המשמח הוא הבונה את החורבה, אלא החתן והכלה עצמם. הגמרא אינה עוסקת בחשיבות הקמת משפחה, אלא בחשיבות השמחה בעת החתונה, שהיא מעין שמחת העם היושב על אדמתו. בשעת שמחת חתן וכלה, אפילו בעת הגלות הורגשה ונשמעה המנגינה העתידה להישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. החתונה כולה עומדת מחוץ להווה הגלותי. לא רק החתן והכלה, אלא כל הנמצאים בחתונה עוברים מהזמן שבו הם מצויים אל תקופת הגאולה, והם שותפים ביצירת שעה אחת של גאולה בתוך ההווה של הגלות.

 

המנהג שלפיו בני הזוג אינם נפגשים בשבוע שלפני חתונתם, מחזיר את בני הזוג אל מצב הבדידות של הרווקות. מתוך ראיית החתונה כהמחשת מהלך הגאולה, המנהג מדגיש לא רק את הממד הפרטי אלא גם את הצד הלאומי - לא טוב היות האומה בלא ארצה וא-להיה. ההרחקה בין בני הזוג העומדים להינשא היא בבחינת גלות הבאה לפני הגאולה. החיסרון המודגש בשבוע זה, הופך את האיחוד הבא אחריו למשמעותי יותר. אנו ניגשים אל החופה כדרך שתיקנו חכמים במצוות סיפור יציאת מצרים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מתוך הגלות אנו חשים בשבחה ובהכרחיותה של הגאולה.

 

ראוי לה ליציאה מן הגלות שתהיה מלווה בטהרה ותשובה. הגלות נגרמה על ידי טומאת חטא, המושווה בכתוב לטומאת הנידה:

בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה היתה דרכם לפני.

האיחוד המחודש בין האומה לה' כרוך בטהרה כטהרת הכלה מטומאתה:

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם.           (שם פס' כה)

נמצא שבממד הלאומי מסמלת הטבילה את טהרת עם ישראל לדבוק בה' כחלק מתהליך הגאולה. טבילת הכלה (ויש נוהגים שגם החתן הולך לטבול ביום חתונתו[19]) מקבילה לטהרת האומה[20], ויש בה גם קבלת נאמנות לבעלה[21].

טהרת ישראל עתידה לחזק את אחיזת העם בארץ:

ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי את הערים ונבנו החרבות; והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר.                                                               (שם, פס' לג-לד)

כדרך שכלה הנטהרת לבעלה עשויה להרות וללדת, כך טהרתם של ישראל היא הקדמה לברכת הריבוי בארץ:

עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אתם כצאן אדם. כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'.                        (שם, פס' לז-לח)

הצום ביום החתונה, קשור אף הוא להזכרת החורבן ולתהליך הטהרה והתשובה. כבר במקרא נזכרים ארבעת הצומות שנהגו בישראל בגלל החורבן. בדומה לכך יתכן שהצום ביום החתונה קשור לגזרה שנגזרה על הכלות, שיהיה "איסטרטיוס בועל תחילה"[22]. אפשר להבין את משמעות הגלות כמעין צום. צער הגלות מכפר על עוונותינו ומאפשר לנו לשוב אל הארץ ואל ה'. כפי שהזכרנו לעיל, היחס לעולם החומרי – בעייתי בגלות. הצום מסייע להתייחס בצורה נכונה יותר לצד החומרי בחיים[23]. אם כן אין הצום רק ביטוי של צער על הגלות, אלא מעשה המאפשר לנו להתבונן בתכלית הרוחנית של הנישואין והגאולה בלא הפרעה מצד העולם החומרי.

אחד המקורות למנהג הצום ביום החתונה הוא הירושלמי (ביכורים ג, ג), המבאר שעוונות החתן נמחלים: "חכם, חתן, נשיא - גדולה מכפרת". תפקיד הנשיא הוא תפקיד לאומי. כשאדם מתמנה לנשיא, עוונותיו נמחלים. הדמיון הבסיסי בין חתן לבין נשיא הוא שלשניהם נוספת אחריות. אך עצם ההשוואה ביניהם מצביעה על דמיון בין האחריות הלאומית לאחריות המשפחתית. בהיעדר נשיא בישראל, לא נותר אלא לדמות כל חתן וחתן לנשיא, ולהתפלל שתשוב הנשיאות לישראל.

 

יסוד הקשר שלנו לארץ ישראל הוא לאומי. הקב"ה הבטיח את הארץ לאבותינו כאבות האומה. ישיבת כל יחיד בארץ היא מכוח ירושת אבות. לכן בחתונה, שבה נבנית משפחה האמורה לשבת על נחלתה ולחזק את דבקותנו בארץ, נוכח גם ציבור. נוכחות הציבור בחתונה מודגשת על ידי הצורך להעמיד שני עדים מתוך הציבור. הציבור הוא שאמור לתת אישור לכך שהמשפחה המוקמת ראויה להיות חלק ממנו ולרשת את נחלתה בתוכו. הדבר בא לידי ביטוי במנהג ה'קציצה' המופיע בירושלמי (כתובות ב, י):

בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו, היו קרובין ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני מאחוזתו. ובשעה שהיתה חוזרת לו היו עושין לו כן ואומרים: חזר פלוני לאחוזתו.

...אף מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו, קרוביו ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני ממשפחתו ובשעה שהיה מגרשה היו עושין לו כן ואומרים: חזר פלוני למשפחתו.

שתי 'קציצות' כאן: מכירת האדמה – הפרדת האדם מדבקותו באדמה, ונישואין שאינם 'הוגנים' (כלומר: אין התאמה בין בני הזוג). נישואין אלה – דרכם להתפרק[24], ובני הזוג אינם הופכים חלק מהמשפחה המורחבת. נוכחות הציבור מחזקת את הדבקים: מאשרת את צירוף המשפחה החדשה לחברה ואת זכאותה לרשת את חלקה בארץ ישראל. החתן והכלה מצטרפים לעם, לקהילת יורשי הארץ.

גם בתלמוד הבבלי מופיע מנהג לזרוק קליות ואגוזים לפני חתן וכלה[25]. בטעם המנהג כתבו ראשונים שהוא לסימן טוב, שיפרו וירבו כחטים[26]. על פי האמור כאן אפשר להוסיף שזריקת חטים ואגוזים ע"י הציבור העומד בחתונה מסמלת את הקשר בין הציבור והחתן והכלה לבין האדמה.

 

בדרך כלל ההורים מלווים את ילדיהם לחופה. החופה – כמעמד שבו יוצא האדם לדרך עצמאית, מבטאת לא פעם קונפליקט בין דור ההורים לדור הצעיר, והעולם החדש עלול להתרחק מהישן. הולכת החתן והכלה לחופה על ידי הוריהם, מסמלת המשכיות וקשר – ראיית המשפחה המוקמת כהמשך הדורות הקודמים. רעיון זה מתחזק לפי דברי הזוהר, האומר שנשמות הדורות הקודמים באות לחתונה[27].

גם בדרך הגאולה עלולה להיות סתירה בין שאיפות הדור הנגאל, לבין תפיסת העולם של הדורות שקדמו לו. מעצם היות הגאולה תהליך שפניו אל העתיד, קיים הסיכון של התנתקות מהעבר. אחד מסימניה של גאולת ישראל הוא פתרונו של קונפליקט זה, כדברי הנביא:

הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ...                                                                                     (מלאכי ג, כג-כד)

הגאולה השלמה מצוינת בכך שהעתיד אינו מתנתק מהעבר אלא ממשיך אותו. ההליכה אל החופה, כמוה כהליכה לקראת הגאולה. לא רק בני הדור הנגאל הם שצועדים לקראתה, אלא הם נדחפים אליה מכוחם של כל הדורות הקודמים, המיוצגים על ידי ההורים. כולם יחד מצטרפים אל החתן והכלה בדרך אל הגאולה.

 

נוהגים להדליק נרות בחופה ובדרך אליה. אור הנרות מבטא את האור העתיד לשכון בבית המוקם. במקרא מבטא האור את אורו של ה' הבא לגאול את ישראל:

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.                                                                                     (ישעיהו ס, א-ב)

אין זה מפליא אפוא שבתיאור שמחת החתונה המופיע בירמיה, מופיע גם אור הנר:

...קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול רחיים ואור נר.                            (ירמיהו כה, י)

מפסוק זה נלקח הרעיון להפוך את הנר לסימן מוסכם לחתונה, תחת שלטון רומא בשעת גזירת המלכות: "אור הנר בברור חיל - משתה שם"[28]. הנר היה סימן גאולה ושמחה בזמן שעבוד.

הנרות בדרך אל החופה סימלו בזמן הגלות, והם עדיין מסמלים, את אור הגאולה המאיר לנו את דרכנו, ולקראתו אנו צועדים.

יתרה מכך. ירושלים עתידה להאיר לא רק לישראל, אלא לעולם כולו:

והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך.                                        (ישעיהו ס, ג)

האור בדרך אל החופה ובחופה עצמה מבטא את אור הגאולה, הצריך להאיר לישראל ולעולם כולו. אור החופה מסמל לא רק את אור הגאולה באופן כללי, אלא גם את האור הספציפי: אור המשפחה. קיומה ויציבותה של המשפחה נחלשים בחלקים גדולים של העולם. עם ישראל נקרא להרים את דגלה של המשפחה. ברית המשפחה המאפיינת את ישראל, הולכת ובוקעת מתוך החופה לאור גויים.

 

הכיסויים שבחופה (הינומא, טלית, יריעת החופה) מבטאים את ייחודם של החתן והכלה זה לזו. כיסוי איש ואשה בבגד אחד הוא הביטוי הפשוט ביותר לנישואין. אם עד עכשיו התכוננו החתן והכלה והלכו זה לקראת זה, הרגע שבו מכסה החתן את פניה של הכלה הוא הראשון שבו החתן מבקש מהכלה שתהיה מיוחדת לו.

יחזקאל (טז, ח) מתאר את הקשר בין ישראל לה' בגאולת מצרים כקשר הנוצר בין איש לאשה ומתבטא בכיסוי:

ואעבור עלייך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך, ואשבע לך ואבוא בברית אתך, נאום ה' א-להים, ותהיי לי.

פריסת כנף הבגד וכיסוי הם ההקדמה לשבועה ולברית הזוגית, המהווה משל לגאולה הלאומית.

דימוי היחס בין ישראל לה' לקשר בין איש לבין אשה מצוי גם בשיר השירים. שם מחזר הדוד אחרי רעייתו ודופק על דלתה. כיסוי ההינומא הוא בבחינת הדפיקה על הדלת, האות המבשר על חידוש הקשר בין ישראל לה' – אות גאולה[29].

פריסת כנף הבגד מביעה גם נכונות ליטול אחריות, לזון ולהלביש את המשפחה. הבעל נוטל על עצמו התחייבות זו באופן מפורש בכתובה, אך כבר כאן היא באה לידי ביטוי. אחריות דומה ישנה לעם על ארצו. בהגדרה שהגדיר הרמב"ן[30] את מצוות יישוב הארץ, מופיעות גם המילים: "שנצטווינו לרשת הארץ... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". בכלל ירושת הארץ אנו מצווים על הפרחת שממותיה[31].

 

הזמן שבין כיסוי ההינומא לבין המפגש תחת החופה הוא מעין הפסקה בקשר. החתן כבר חיזר אחרי הכלה, אך היא עדיין לא נתנה את הסכמתה לבוא אליו. יתר על כן: היא אף אינה בטוחה לגמרי שהחתן עדיין עומד בדיבורו. גם בגאולת ישראל נדמה לעתים שהגאולה רחקה ואולי לא תבוא עוד. כך תיארו חכמים את הגאולה:

"דומה דודי לצבי" - מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נגלה ונכסה. ...כגואל הראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם... אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם.                                                       (במדבר רבה יא, ב)

לאחר שנגלה החתן, מיד הוא נכסה מכלתו. טעמה של ההשהיה היא להגיע ליתר הבנה והתכוונות. זהו טעמן של ההשהיות בחופה, וגם של השהיית הגאולה. 'מתחיל בגנות' אינו רק כלל דידקטי של ליל הסדר, אלא עניין מהותי. אריכות הגלות מעמיקה את משמעות הגאולה ומגדילה את מעלתה. יש לציין שגם בשעה שהלך החתן אל החופה והתרחק כביכול מהכלה, הכלה מגיעה אליו כשסימן חיזורו ובחירתו בה – ההינומא – על פניה. בממד הלאומי, גם בעת הגלות כשנכסה הגואל, שמרו ישראל על נאמנותם לה' ולתורתו.

 

עם בוא הכלה אל החופה, יש נוהגים שהיא מקיפה את החתן שבע פעמים. הקפות אלה מזכירות את הקפת חומות יריחו בזמן כיבוש הארץ. במישור הפרטי ההקפה מסמלת את 'הפלת החומות' שבין האיש לאשה. במישור הלאומי מסמלת הפלת חומות יריחו את החיבור המחודש לארץ ישראל.

מקורו הקדום של מנהג ההקפות הוא הפסוק בירמיהו (לא, כא):

עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר.                  

אם עד עכשיו היה כל תפקיד החיזור מוטל על האיש, מעכשיו הוא מוטל גם על האשה. הנבואה מטילה את היוזמה לחידוש הקשר עם הקב"ה על האומה היהודית. בימינו קיבלה היוזמה האנושית פן חדש: עם ישראל אזר את כוחותיו ושב אל הארץ בהקימו את התנועה הציונית. הקפת החתן ע"י הכלה, מסמלת אפוא את התפקיד הפעיל שנוטלת האומה במהלך הגאולה.

 

לפי הנהוג, עומדים החתן והכלה במרכז, כשהכלה מימין החתן. אבי החתן ואבי הכלה עומדים לשמאלו של החתן ואמותיהם לימין הכלה. צורת עמידה זו מדגישה לא רק את התרקמות התא המשפחתי החדש, אלא את איחודן של משפחות המוצא. איחוד זה משמעותי לא רק במעגל הקרוב של בני המשפחה, אלא גם למשפחות הרחבות העומדות סביב לחופה ונקשרות ביניהן על ידי חופה זו, וכן לציבור המוזמנים כולו. בממד הרחב יותר, מסמלת האחדות בחופה את אחדות העם כולו, שהיא חלק חשוב בתהליך הגאולה. יחזקאל נצטווה לאחד שני עצים, כסימן לאחדות העתידה בין אפרים ליהודה.

ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד... ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם, ובמשפטי ילכו וחוקתי ישמרו ועשו אותם.                                         (יחזקאל לז, כב-כד)

לפני החתן והכלה עומד מסדר הקידושין. כבימי צאתנו מארץ מצרים, כך בגאולה העתידה עומד אדם המוליך את עם ישראל אל ארצו. את תפקיד המנהיג ממלא בחתונה הרב מסדר הקידושין. לפי חלק מהמנהגים, צריך הרב בעת הברכה לכוון את פניו כנגד ירושלים[32], או לחילופין להעמיד את החתן והכלה ופניהם לירושלים[33]. בזה הופך מסדר הקידושין לרועה המנהיג את צאנו אל מקומם[34]. הוא מזכיר לבני הזוג ולציבור כולו, שמגמת פנינו בחתונה זו, כמו בחיינו בכלל, היא ירושלים.

 

ברכה לפני מעשה מצוה אמורה לעסוק במשמעותה של המצוה. רבותינו הראשונים התקשו בתוכנה של ברכה זו, שמברכים בה על איסור: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות". משמעות הדבר היא שבחיי הנישואין ישנה חשיבות לא רק למותר אלא גם לאסור, המעמיק את המותר. כבר הזכרנו שכך הוא גם בגאולתם של ישראל. גם שם ישנו ערך לעיכוב, לשלב שבו החתן כבר קרא לכלה, אך עדיין לא הכניסה לחופה. כך מוסיפים העיכובים בגאולה לעומקה וגודלה.

כפי שהוזכר לעיל, הציווי על העריות קשור לטהרת ישראל שהיא תנאי לירושת הארץ. נמצא שהברכה על איסור העריות רומזת לקדושה המאפשרת לנו לשוב אל הארץ.

 

מסכת קידושין פותחת במילים: "האשה נקנית בשלוש דרכים ... בכסף בשטר ובביאה...".

לשון קניין אשה, שבה בחרה המשנה, עוררה דיון במהלך הדורות. כבר הגמרא שאלה מפני מה לא נכתב במשנה 'האשה מתקדשת' בדומה ללשון "האיש מקדש" המופיעה בפרק השני של המסכת. בתוס' הרא"ש ביאר ששאלת הגמרא מבוססת על כך שהלשון השכיחה בש"ס היא לשון קידושין ולא לשון קניין. על פי דברי הגמרא (גיטין פה, ב) שאין גופה של האשה קנוי לבעלה, ומבלי להיכנס לשאלת הגוון הקנייני שיש לקידושין, מן הראוי לתת טעם מדוע בחרה המשנה לפתוח את המסכת העוסקת ביחס בין איש לאשתו בלשון קניין.

על פי האמור כאן, מסתבר שהמשנה נקטה לשון קניין כדי לחזק את ההשוואה בין שלושת קנייני האשה – כסף שטר וביאה, לבין קנייני הקרקע: כסף שטר וחזקה[35]. הדמיון בין קניין אשה לקניין קרקע מלמד על הזיקה הפנימית שבין הנישואין לבין הקרקע. הנישואין קשורים להמשך ישיבת המשפחה על אדמת אבות. הגמרא בתחילת המסכת קושרת את לשון הקניין לקניית מערת המכפלה, אולי כדי לקשור את משמעות כריתת הברית שבין האיש לאשה אל כריתת הברית שבין העם לאדמתו.

מצאנו שאף היחס בין הקב"ה לישראל נקרא קניין:

חמשה קניינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו... ישראל קנין אחד, מנין? דכתיב: "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית".                                                                           (אבות ו, י)

לשון 'קניין' באה להדגיש שהיחס אינו יחס חיצוני ומקרי, אלא יחס מהותי ופנימי. חלק מרכזי בנישואין הוא ההתחייבות של החתן והכלה זה לזו, ההופכת את הקשר ביניהם מקשר שבא רק מרצון חופשי, לקשר הכרחי. הכרחיות זו מבוטאת בלשון 'קניין'[36].

חז"ל ביטאו את הכרחיות הקשר בין החתן והכלה ע"י הדגשת הגזרה הקדומה החופפת על הנישואין:

ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני.              (סוטה ב, א)

בדומה לכך ביטאו הנביאים, ובעקבותיהם חז"ל, את הכרחיות היחס בין ה' לבין עם ישראל.

 

נהגו כל ישראל להוסיף ללשון הקידושין העיקרית "הרי את מקודשת לי" את המילים "כדת משה וישראל". בהקשר שבו אנו עוסקים כאן, מבטאת לשון זו את הזיקה החזקה בין המשפחה המוקמת בשעת הקידושין, לבין העם כולו. מהקידושין נובע איחוד בין בני הזוג, בין משפחותיהם, ולבסוף איחוד של העם כולו. כל אלה עומדים מוכנים להביא את הזוג אל נחלתו – למקומו בארץ ישראל. תפקידו של הגואל – המיוצג ע"י הרב – הוא להנהיג את כולם בדרך הגאולה. לאחר הקידושין עומד הציבור כולו דרוך ומוכן להמשך דרכו.

אחד ממנהגי האבלות שהיו נהוגים בחתונה בזמן חז"ל, היה אפר שהיו שמים בראש החתן.

מאי "על ראש שמחתי"? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? - במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".                 (בבא בתרא ס, ב)

בפסוק בישעיה שעליו מבוססים דברי רב פפא נאמר שאבלי ציון נתנו בראשם אפר, שיוחלף לעת הגאולה ב'פאר', שהוא מעין כתר[37].

 

המנהג לשבור כוס לאחר הקידושין נקשר להזכרת החורבן, כתחליף לאפר בראש החתן. הכוס במקרא מסמלת גורל של אדם או של עם. ישנה כוס של שמחה או תנחומים[38], וישנה כוס של פורענות.

דרשו חכמים (בראשית רבה פח, ה):

קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח... כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את עובדי כוכבים... וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבוא...

הכוס מסמלת אפוא את הפורענות שתעבור מישראל אל הגויים[39]. שבירת הכוס מסמלת גם את החורבן עצמו, וגם את הסרת כוס הפורענות, והחלפתה בכוס ברכה. לפי מנהג אשכנז, נהגו לשבור את הכוס שעליה בירכו ברכות אירוסין. בטעם הדבר אפשר לומר שבאירוסין ישנו מרכיב של ריחוק בין בני הזוג, והם עתידים להתחלף במצב הקבוע של הנישואין[40]. גם בממד הלאומי, לאחר התקדמות אל הגאולה חוזר הגואל ונכסה.

שבירת הכוס מתייחסת לחורבן ולגלות, אך היא מופיעה בחתונה רק כשלב בהליכה אל הגאולה. אפשר להבין אפוא ששבירת הכוס בחתונה היא כשבירתה של כוס הפורענות והמעבר לכוס של ברכה. מעבר לשלב חדש יכול להיות מסומל בשבירת כלי המסמלת את סיום השלב הקודם[41]. יתכן שזו הסיבה למנהג לומר דברי שמחה לאחר שבירת הכוס, כדי להמשיך את הצעידה מהחורבן אל הגאולה.

לפי המנהג הספרדי, הרווח יותר היום, שבירת הכוס נעשית לאחר שבע ברכות הנישואין. התזכורת לחורבן באה אחרי שהושלמה חווית הגאולה, לאחר שכבר שמענו את קולות השמחה בערי יהודה ובחוצות ירושלים. צריך אז להחזיר אותנו אל המציאות העכשווית כדי שנזכור שלא הכול שלם, ושבמציאות הממשית ירושלים ובית המקדש עדיין חרבים.

 

הכתובה מבטאת את ההתחייבויות שמתחייב הבעל לאשתו. ההתחייבות לעבוד ולזון אותה, קושרת אותו לאדמה שממנה הוא מוציא את לחמו. בתקופה שבה הקידושין והנישואין היו מופרדים זה מזה, ניצל החתן תקופה זו על מנת לבנות בית וליטע כרם. בחופה של היום שבה הנישואין סמוכים לקידושין, מסמלת הכתובה צד זה של דבקות בארץ. הקשר בין האיש ובין האשה מושלם בקשר לאדמה. כפי שהוזכר לעיל, גם לפני הגאולה השלמה שבים ישראל לאדמתם.

 

בשבע הברכות מעבר מבריאת העולם לבריאת הגאולה. מברכת "שהכול ברא לכבודו" עד "אשר ברא ששון ושמחה" בקול הנשמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. כביכול, כל הבריאה מחכה לחתונה זו, ובמישור הלאומי – לרגע זה של גאולה. לאחר שהחתן והכלה וכל הציבור צעדו בהנהגת הרב מגלות לגאולה, התרוממה כל החתונה מהמקום שבו היא נמצאת למציאות אחרת: לזמן הגאולה השלמה בארץ ישראל.

לקונצרט השמחה מצטרפים בנוסף להיסטוריה היהודית, לבני משפחה מהדורות הקודמים, לרב ולציבור המשתתפים בחתונה זו, גם ההוויה כולה – הכול, ארץ ישראל, ועל כולם חופפת שמחת החתן והכלה שתימשך גם בשמחות נוספות כמותה.

 

 

 

---